ממנג'ר ללידר

ממנהלת, למנהיגה

ממאמץ, לאומץ להיות האמת שאתם כבר, יותר

אני זוכרת את נקודת המפנה, כשעברתי מחיים בהם הייתי צריכה שהכל יתנהל בחיי כפי שאני רציתי, לחיים שמתנהלים כפי שביקשתי ויותר.

מציאות שמתממשת לבקשותיי
ולא מציאות בה הייתי צריכה להיאבק כדי להשיג.

לפני כ 7 שנים, בסדנא של שיטה חדשה בארץ, המנחה לימדה את המנטרה:
All of life comes to me with ease and joy and glory

כששמעתי את המשפט הזה לראשונה, אמרתי:
״מה זו החרטה הניו אייג׳ית הזו?״..

כשהקשבתי לה שוב,
משהו קרה לי בלב, הוא נפתח בהתלהבות
פתאום קלטתי את האפשרות שהחיים יכולים להגיע אלי.
אני לא צריכה להשיג או להאבק עליהם.. מוזר חשבתי.
מה שהמשך המשפט אמר, בכלל הדהים אותי:
״בקלילות ונינוחות, בשמחה ואושר ובהדר?״
יש כזו אפשרות לחיות? תהיתי
לא הגיוני, חשבתי.

ואז המנחה אמרה:
״תגידו את המשפט הזה 10 פעמים ביום בבוקר ובערב.. והחיים שלכם ישתנו!״

ואני חשבתי:
׳בטח, עוד הבטחות שלעולם לא יתממשו..׳

אבל משהו בתוכי אמר לי: ״תנסי, מקסימים תצליחי..״

רקדתי את המנטרה הזו מדי יום במקלחת..(ששש אל תגלו לאל אחד..)

ופתאום, התחלתי להרגיש שמתממשים לי דברים בחיים, שהפתיעו אותי
כשהגיעו בכזו קלות..

מהר מאוד הגלגל התהפך וחוויתי איך המאמץ להוכיח, המאבקים להשיג-
התמוססו ככל שהתאמנתי על לשאול, לבקש ולהשאיר לשזירה הקוואנטית
לשזור עבורי את בקשותיי בגדול יותר ממה שדמיינתי.

מה אם החיים יכולים להגיע אלינו, בלי מאמץ?

ואז גיליתי, שהחיים שלי עלו על מסלול חדש אותו הנהגתי, כששאלתי לפני כל בחירה, מההיא תיצור?
וכשהתרחבתי בהתלהבות ידעתי, שהיא תביא לחיינו יותר מאי פעם, בקלילות
וכשהתכווצתי, שחררתי ובחרתי רק במה שמרחיב ומלהיב אותי יותר.

וכשהמימושים של הקלילות הגיעו כל הזמן והסבל והלחץ מלנהל את חיי וחיי כל מי
ומה שסביבי, התמוססו, בחרתי להפוך להשראה לאחרים, שזה אפשרי גם להם. בקלילות.

ובלי לשים לב, המנהיגוּת, שתמיד שאפתי להיות – להיות נראית, מקובלת
ומוערכת, הגיעה ללא מאמץ.

כשבחרתי באומץ, להיות האמת שלי יותר.

ובמקום:
מה חסר בי?
מה חסר לי?
אני צריכה לעשות את זה..
להתחתן, ללדת, לללמוד, להשיג כסף, מעמד, שליטה, כח

פשוט שאלתי:
מה אני יכולה להוסיף?
מה עוד אפשרי?
אם אבחר בזה, מה זה ייצור?
אם אבחר ללמוד את זה, מה זה ייצור?

והבהירות המרחיבה והמתרחבת
הגיעה בקלילות
וההתלהבות, הפכה לדרך חיים עם שפה חדשה
שפת השאלה הפתוחה.

שפה שמצחיק שצריך להתאמן עליה.. אבל עצוב יותר לגלות שהמסקנות, הקשיים והמאמץ
הפכו ליותר קלים מלבחור בקלילות שמרחב השאלה מאפשרת.

מה אם להיות שאלה זו הדרך הטבעית לנו ולא להיפך?