יום 90 #מסעבשאלה
בעולם, איתי ואיתך..

כשיצאתי למסע, היתה בי ידיעה שאני מכינה את עצמי לקראת יצירה של מציאות אחרת.

אבל גם בחלומותיי הרעים ביותר לא יכולתי לדמיין את עצמנו כאדם וכעם אל מול מראות וסיפורי הזוועה, הפרעות והטבח

היום, יותר מתמיד מודה על המסע הזה שהוביל אותי להיות השקט, גם אל מול עוצמה כזו גדולה של רוע.

הידיעה היום בתוכי רק מתעצמת
שמספיק רק אדם אחד לבחור אחרת, כדי לשנות את המציאות לכולנו. אדם אחד. אני. אתה. את.

והכוונה היא לא רק לסיפורי הגבורה שנחשפים, אלא לכל אחד מאיתנו שבוחרים לא להגיב למציאות הזו בהתנגדות, במאבק ובקושי, אלא בלהיות תרומה לאחר, ברגעים קשים אלו

אדם אחד. אני. את. אתה
שבוחרים אחרת
שבוחרים בחירות מרחיבות לב יוצרים כבר עבור כולנו, מרחב מרחיב ומחבר לחיות.

מה אם כל אחד מאיתנו ישאל מעתה:
איזה חיים יהיו ראויים לחיותם?

אני בוחרת להיות תרומה ביצירה של מרחב מרחיב ומחבר בינינו
והחל מהערב,
מדי ערב ב 20:00 אפתח את הזום למפגש שיעצים את הביחדנס שלנו ליצור מציאות מעבר למציאות הזו, להפוך את משקולת הימים האלו למשהו-קל יותר לחיות איתו.

מוזמנים להצטרף אלי הערב
ב 20:00

אור, מטבעו להתפשט, להתרחב
כל אחד מאיתנו הוא אור.

בואו ביחד, נגביר את האור.

תודה לכל אחד ואחת מכם, שחברתם אלי לדרך, הרחבתם את ליבי לאינסוף

מה אם כל מה שצריך זה רק לשנות את השפה שיצרה את המציאות שלנו כפי שהיא?

למרות שבעיני זה מה שנדרש עכשיו יותר מהכל, המודעות מרחיבה אותי לדחות את פתיחת קורס חמשת המפתחות לחיות בתקווה עם שפת השאלה לשבוע הבא ביום חמישי.

שפה אחרת
מציאות אחרת

לשאול.
לבחור.
לקבל.
פשוט.
מעניין מה זה ייצור עבורך?

https://sharonahadarhouri.com/links/

The post יום #90 | היום, יותר מתמיד מודה על המסע הזה… appeared first on שרונה הדר חורי.

איך אני יכולה לחזור להתקיים, אחרי שחייתי?

אי אפשר לקלוט את מימדי הזוועה, את מספרי המתים קופצים, את סיפורי הגבורה והמוות, את הידיעה שאף אחד מאיתנו, לא יוכל לחזור להיות כשהיה לפני יום שבת.

אבל גם אי אפשר שלא לראות את העוצמה שמתעוררת בכולנו
עם הידיעה שאותנו, אי אפשר באמת להרוג, גם אחרי שהכו בנו עכשיו כל כך קשה. הרוח שלנו חיה לנצח.

אל מול הזוועות של בני העוולה
גם כשהמערכות קרסו, הצבא הושבת והממשלה נדמה, הרוח שלנו לא קרסה ובכל מקום בו הרוע פגע, היתה גם עוצמה ופעולות של יחידים וקבוצות שבחרו באומץ ובגבורה לנהוג ולהנהיג דרך אחרת.

ליבי עם כל המשפחות שאיבדו את יקיריהן.

ליבי עם כל אחד ואחת מכם שעכשיו מתעוררים להבנה שאי אפשר יותר לתת את הכח שלנו לאחר ולצפות שיגן עלינו.

ליבי עם כל אלו שמוכנים עכשיו לדעת, שאנחנו מקור העוצמה להנהיג את חיינו. אחרת.
אתם לא לבד.
זה אפשרי לחיות אחרת.

אור, מטבעו להתפשט, להתרחב
כל אחד מאיתנו הוא אור.

בואו ביחד, נגביר את האור.

אני כאן בוחרת להמשיך לחיות וליצור מעבר למציאות הזו
ולהיות תרומה לך, לכל מה שתבקשו לקבל.

מעניין מה זה יאפשר לאור שלך עוד להיות, כשתבחרו להקשיב למפגש העוצמתי שהיה אתמול: ״להיות מוכנים להרוס את החושך ולהגביר את האור״?

כאן יש מפגש בונוס, איך לשחרר סבל וכאב בלי לטפל בבעיה שגורמת לסבל וכאב?
https://sharonahadarhouri.com/through-the-belly-podcast/

כאן תוכלו לקבל את ספרי הדיגיטלי ״חמשת המפתחות לחיות בתקווה עם שפת השאלה״>>> https://did.li/SxCTY בחינם.
מתנה ייחודית לזמן הזה.

מה אם כל מה שצריך זה רק לשנות את השפה שיצרה את המציאות שלנו כפי שהיא?

שפה אחרת
מציאות אחרת

לשאול.
לבחור.
לקבל.
פשוט.

The post יום #89 | איך אני יכולה לחזור להתקיים, אחרי שחייתי? appeared first on שרונה הדר חורי.

הערב ב 20:00 מוזמנים ״להרוס את החושך ולהגביר את האור״ – מפגש הסכמה במתנה.

הסכמה על מה?

כל פעולה שננקוט עכשיו, היא תוצאה של התנגדות למצב.

כל תגובה שמקורה התנגדות, מפעילה את כח ההתנגדות הנגדי, בלי אפשרות לאף אחד מהצדדים, לבחור אחרת, חות מלהתנגד.
(החוק ה 3 של ניוטון)
כל תגובה מגבירה את עוצמת מעגל הסבל אינסופי.

מה הטעם?

מה אם יש דרך אחרת שתשנה עבורנו את המציאות?

מהי?

הסכמה.
הסכמה לקבל את כח ההרס.
הסכמה להרוס את מהרסנו
הסכמה להרוס את נקודות המבט שלנו שיצרו את החושך
ובחירה להגביר את האור.

מה שנהיה מוכנים לקבל, לא יגרום לסבל. לעולם.

אתם בטח שואלים למה אני מתכוונת בהסכמה…נכון?

באחד הקורסים המתקדמים של אקסס קונצ׳סנס , גארי דאגלאס, יוצר השיטה שאל אותי
״האם את ישראלית?״

מבין קהל של כ 400 אנשים מכל העולם, עניתי בגאווה, ״כן!״

ואז כהרגלו הוא הפתיע בשאלה:
״האם את מוכנה להרוג פלסטינאים?״

ואני עניתי בהלם
״למה להרוג אותם אם אפשר לדבר איתם?״

והוא ענה:
״ביום שתהיו מוכנים להרוג אותם, הם יפסיקו להרוג אתכם..
והוסיף,
הישראלים הם העם הכי אמיץ שהוא מכיר, שמאמינים שהם מפחדים שיהרגו אותם״

מה אם כל מה שצריך, זה רק להסכים להרוג אותם?
**אין כאן המלצה לקחת כלי נשק ולצאת להרג

מה כן?
להרוס בתוכנו את נקודת המבט שמאמינה לפחד שרוצים להרוג אותנו, שיצרה מציאות בה לנצח נחיה על חרבנו..
מתים על קידוש השם והאדמה, ונולדים מחדש עם אותם השתלים וההשתלות של עם נרדף כדי למות במלחמה הבאה על קידוש השם והאדמה… לופ אינסופי של שכול, כאב, אובדן, עצב וסבל.

ואני שואלת:
איך אפשר להרוג עם שכבר יותר מ 2000 שנה חי?

מה אם הגיע הזמן לשחרר את נקודת המבט הזו של עם נרדף, ובאומץ, להיות האמ״ת שאנחנו כבר, יותר?

מהי האמ״ת שלנו?

מה אם כל אחד מאיתנו הוא מעשה מרכבה אלוקית וכולנו עשויים מ 100% אלהים?
בצלמו ובדמותו הרי יצר אותנו.

לא הגיע הזמן להתחיל להתנהג כמו אלהים ולהפסיק להתנהל תחת האוטומטים ההישרדותיים של המיינד?

למי שהמילים שלי מרחיבות את הלב בתקווה שהכל עוד אפשרי, מה אפשרי שתצטרפו אלי הערב ב 20:00 למפגש ב מהמודעות וממני, להסכים ״להרוס את החושך
ולהגביר את האור?״

כאן בקבוצה תקבלו את הלינק לזום הערב ב 20:00

מה אפשרי שתזמינו חברים ותעבירו להם את הפוסט כדי שיצטרפו אלינו?

The post יום #88 | ״להרוס את החושך ולהגביר את האור״ appeared first on שרונה הדר חורי.

אחרי לילה לבן
בו המודעות לא נתנה לי לישון והעלתה בי תמונות ממלחמה לא שלי, חייכתי לעצמי וחשבתי שנראה כאילו המודעות עושה הכל הכל כדי שלא אקום מוקדם בבוקר ואלך לים כפי שתכננתי..

ואז הגיעו הבומים שהביאו את המלחמה לפתחנו, התוכנית ללכת לים נשכחה

והבנתי
שחוסר השקט שהרגשתי
והמלחמה שראיתי בדמיוני
היא מציאות.

ואני שואלת, דמיון או מציאות?
מה אנחנו באמת חיים כאן?

ולרגע תפס אותי היאוש,
איך לעזעזל משחררים לעם דורות של שתלים והשתלות שהפכו את המלחמה וההישרדות לבסיס החיים כאן?

אנחנו יושבים על חבית של חומר נפץ, שמתודלקת משני הצדדים, כולנו יודעים שהיא תתפוצץ, אבל לא מתי, איך וכמה…

ואז הזכרתי לעצמי שמספיק אדם אחד שבוחר אחרת, לשנות את המציאות לדורות קדימה.
ראיתי בטנזניה דוגמאות מעוררות השראה, לבחירה אחרת של אדם אחד שמשנה חיים של עשרות, מאות ואלפים, במציאות בה הסכנה הקיומית היא יומיומית כבר מאות שנים.

ובחרתי מחדש להיות התקווה, שהכל עוד אפשרי כשאנחנו לא בהתנגדות למה שכבר התממש.

שאלו אותי בפרטי, איך לשמור על חיוביות גם במצב כזה

ואני עניתי:

זה לא קשור בחיוביות.
כל נסיון להיות חיובי, הוא גם התנגדות לשלילי שלא מאפשרת לחיובי להיות.

כרגע, הכל תלוי בעיני במוכנות לקבל שזה, זה מה שזה.
בלי להתווכח עם המציאות
ולהיות בשאלה הפתוחה:
מה עוד אפשרי?

קחו נשימה עמוקה
ותשאלו האם יש לי כאן סכנה קיומית?

אם כן –
תעשו מה שצריך כדי להגן על עצמכם

אם לא –
תגידו למחשבות
‏Shut the fuck up
ותשאלו מה עוד אפשרי?

**כן, לפעמים צריך להשקיט את האוטומט שמנהל אותנו בנחרצות שהוא לא מכיר כדי שלרגע ישתוק.. וברגע הזה הכח חוזר אליך לבחור אחרת.

ואז, כשהנשימה שלכם מתרחבת שוב, תשאלו:
מה אני יכול/ה להיות עכשיו כדי להיות וליצור מעבר לזה?

אני כאן עבורך, מרחב של שקט וחוסן לדעת שאתם לא לבד.
מי שמרגישים חרדה, פחד, לחץ
מוזמנים לפנות אלי בפרטי,
וביחד, ניצור חיים מעבר למציאות הזו.

מה אפשרי שיהיה טוב מזה?
שבת של שלום, מבפנים

The post יום #87 | אחרי לילה לבן appeared first on שרונה הדר חורי.

כותבת את חוברת העבודה ״כשהלב משווק – לעסקים קטנים שיודעים שהם גדולים״
**שמתאים גם למי שמוכנים לקבל חיים גדולים יותר…

ומתמוגגת מכל מילה…

קבלו פנינת מודעות מתוך הפרק: איך להיות באומץ האמ״ת שלך יותר?

״מה אם בכל בחירה מרחיבה שבחרתם, אתם לא צריכים לעשות שום דבר, רק להסכים לשלם את המחיר מראש, על הבחירה שבחרתם?״

מה???
מה אם את המחיר שלא הייתם מוכנים לשלם, כבר שילמתם בקושי שיצרתם, כשהבחירה לא מתממשת או מתממשת לא כפי שציפיתם?

מה???

אל תנסו להבין, תזרמו איתי בבקשה בתהליך:

תחשבו על בחירה שאתם רוצים לממש.

יש?

עכשיו תשאלו:

איזה מחיר אני לא מוכנ/ה לשלם כדי לקבל את הבחירה שבחרתי?

ותקשיבו לקול המודעות.

המודעות שקיבלתם, זה המחיר שאתם לא מוכנים לשלם.

נכון שזה נשמע טפשי או לא הגיוני לא לשלם אותו?

מוכנים לקבל את המחיר הזה עכשיו?
**אם לא, ראו הוזהרתם, הקושי רק ילך ויגדל..

מה אם כל מה שצריך זה רק להסכים לקבל שזה מה שמנהל אתכם עכשיו?

חזרו אחריי:
אני מוכן/ה להיות__ יותר
מספר פעמים

איך זה מרגיש עכשיו לשלם את המחיר הזה כדי לקבל את מה שבחרתם?

תשתפו אותי?

איך להפוך את הבחירה לקבל הכל לדרך חיים וליצירה של מימוש חיים קלילים יותר ובלי מאמץ?
מצטרפים אלי כאן,
מתחילים בחמישי מיד אחרי החג
‏https://sharonahadarhouri.com/links/

אל תשכחו לבחור תמיד את האפשרות שמרחיבה לך את ה יותר עכשיו.

The post יום #86 | איך להיות באומץ האמ״ת שלך יותר? appeared first on שרונה הדר חורי.

יום 85 #מסעבשאלה
בעולם, איתי ואיתך..

מה אם כל מה שצריך, זה רק לכבד את עצמנו יותר?

לכבד את מתנת החיים והגוף שלנו כאן,
בבחירות מרחיבות לב,
לכבד ולא לשפוט.

איך זה נשמע לך?

כן, זה דורש אימון
אבל אם זה מרחיב לך את הלב
מה אם זאת האמ״ת שלך גם
ולא המציאות המורכבת והמכבידה?

איך להפוך את זה לדרך חיים?
מצטרפים אלי כאן,
מתחילים בחמישי מיד אחרי החג
‏https://sharonahadarhouri.com/links/

אל תשכחו לבחור תמיד את האפשרות שמרחיבה לך את ה יותר עכשיו.

The post יום #85 | מה אם כל מה שצריך, זה רק לכבד את עצמנו יותר? appeared first on שרונה הדר חורי.

ממוגרפיה

לפני כ 3 שנים, גיליתי גוש גדול, קשה וכואב בשד ימין שלי.
הרופא ביקש שאלך באופן בהול לבדיקה. לפי מדידה שלו הגוש הגיע ל 4.5 ס״מ ובעיניו זו לא היתה ציסטה.
בלי להגיד את המילה מה זה כן, חזרתי הביתה, בשאלה:
מתי בחרתי למות?

למה שאלתי דוקא את השאלה הזו?

מה אם אנחנו תמיד מקבלים בגדול יותר, את מה שביקשנו?

קוראים לזה שזירה קוואנטית. אנחנו מבקשים בקשה, גם בקשות לא מודעות הן בקשות. והשזירה הקוואנטית בעוצמה של היקום כולו, שוזרת עבורנו את בקשתנו. הגוף הוא סה״כ השליח שמבצע את שביקשנו.

זה מדע. לא אמונה.

אני שאלתי בכנוּת, והמודעות, בכנוּת הלא מתפשרת שלה, הראתה לי מספר ארועים בעברי, בהם ביקשתי למות. חיי עד שפגשתי את שפת השאלה, לא היו פשוטים בלשון המעטה.

ובשבוע שנותר עד לממוגרפיה הראשונה בחיי, פעלתי ב 2 מישורים:
האחד, מילולי – בתהליך פשוט שחררתי את בחירות העבר למות
השני, פיזי – תהליכים ייחודיים בהם נתתי פקודת תכנות מחדש לתאי גופי, של אקסס קונצ׳סנס, השיטה שהצילה את חיי תרתי משמע בכל כך הרבה הבטים.

אחרי שבוע בבדיקת הממוגרפיה הגוש כבר היה פחות מ 2 ס״מ, הוגדר כציסטה
ובבדיקה של שנה אחרי, הוא כבר נעלם.

למה אני מספרת לכם עכשיו?

אתמול, הוזמנתי שוב לבדיקה
ונזכרתי בנס הזה, שכבר שכחתי..
ושוב, עלתה בי התודה לשפת השאלה
ועד כמה הפכו הניסים היומיומיים האלו בזכות הבחירה בה מדי רגע מחדש, למובנים מאליהם, מאז.
זכיתי. בחרתי.

לשאול.
לבחור.
לקבל.

כמה פשוט.

כן, צריך להתאמן על זה
אבל מה יותר קל, להמשיך לסבול ולחוות קושי, חוסר, כאב?

מצטרפים אלי כאן,
מתחילים בחמישי מיד אחרי החג
‏https://sharonahadarhouri.com/links/

ואל תשכחו לבחור תמיד את האפשרות שמרחיבה לכם את ה

The post יום #84 | ממוגרפיה appeared first on שרונה הדר חורי.

מה אם לגיל אין משמעות כשבוחרים להיות מה שמרחיב לך את הלב?

דיוויד ברוזה, 68, יותר משעתיים שר בחיוך על הבמה, בלי הפסקה, בהתלהבות מעוררת השראה׳, וירטואוז על הגיטרה
ביחד, זה מחזה פנומנלי..
ואז הוא שר את סיגליות, עם נינט.. ואני נמסתי

פס הקול של ילדותי…
זוכרת איך כשיצא התקליט ״האישה שאיתי״ לפני כ 40 שנה, הקשבתי לו, בטייפ קסטות, עוצרת כל משפט ומתמללת את מה שהפך לפסקול חיי בשיר סיגליות…

במקום ה 9 בכל ננובמבר
שרתי ה 9 בכל יולי
ודמיינתי את המעריץ שלי..
ממש כתבתי תסריטים בראש
על איך זה יהיה
וכשהתבגרתי, שכחתי..

ומאז שנפגשנו,
בכל יומולדת
הוא שולח זר פרחים עם ברכה וחותם, מהמעריץ שלך,
ומזכיר לי כבר 33 שנים את שביקשתי..

כאן המקום להודות
שלא חשבתי שנשרוד ביחד
ולא דמיינתי שביחד גם נשגשג
להיפך, חשבתי שבגיל 50
אפרוש כנפיים לבד
ולא האמנתי שאפשרי לי ולנו,
לפרוש כנפיים ביחד.

ככל שמוססתי מתוכי התנגדויות להיות אני, להיות אישה, להיות אישה לצד גבר, להיות איתו, לקבל אותו, לקבל אותי, איתו..

תהליכים שעשיתי עם עצמי
בהם השכבות והמסכים שלי התמוססו בקלילות
שלכם תשמע בלתי אפשרית..
אבל עבורי ועבור כל מי שכבר בחרו לקבל את שפת השאלה
הקלילות הזו הפכה לדרך חיים אפשרית..

בזכות דרך השאלה
ראיתי אותי
וראיתי אותו

ובלי מאמץ שלי
הוא ראה את עצמו יותר
ויותר אותי..

והכל השתנה בו ובי
ברמה כזו של חדש,
גילוי והתגלות אחרת
באותו גוף מוכר
באותה מערכת יחסים
אבל בזוגיות אחרת.

ב6 השנים האחרונות, הזוגיות שלנו נולדה מחדש, בלי ללכת לטיפול זוגי,
וכששפת השאלה עדיין איננה שפתו, רק שפתי.

מה אם כל האנשים בחייך, הם שחקנים בתאטרון שלך?

אתם התסריטאים, הבימאים, השחקנים והקהל
של עצמכם.

משנים את התסריט
וההצגה משתנה.
פשוט.

מה אם זה אפשרי גם לך?
ובקלילות?
איך?

מצטרפים אלי כאן,
מתחילים בחמישי מיד אחרי החג
https://sharonahadarhouri.com/links/

The post יום #83 | מה אם לגיל אין משמעות כשבוחרים להיות מה שמרחיב לך את הלב? appeared first on שרונה הדר חורי.

אתמול שכחתי לשאול
מה הבחירה תיצור?

ו׳שילמתי׳ במחיר של בזבוז 4 שעות בפקקים על הכבישים ובתוך איקאה ראשל״צ…

זה מדהים איך בכל פעם כשמקור הבחירה הוא חסכון בזמן, במרחק, בכסף…
המחיר עולה פי כמה על מה שחסכנו… שמתם לב?

ובקיצור
בתי הגדולה עוברת לגור עם החבר שלה בתל אביב בדירה מקסימה, שהגיעה אליה בקלילות כשהיתה מוכנה לשחרר את הלחץ שלא תמצא – כי יש מאות קופצים על כל דירה עכשיו בעיקר לקראת שנת הלימודים..
אבל זה כבר לסיפור אחר..

אחרי שניקינו ביחד ובכיף
היא שאלה ניסע לאיקאה?
ראשון או נתניה שאלתי
והיא ענתה
ראשון, זה קצר יותר…

שאלתי כמה זה לנתניה
עוד רבע שעה נסיעה
והסכמתי איתה, בלי לשאול
הלכתי עם הבחירה החסכונית בזמן…

ושילמנו לא רק ב 4 שעות של דחיסות עם כל עם ישראל שבא לבלות באיקאה עם כל ילדיו..
אלא גם בזה שמה שבאנו לרכוש, נגמר במלאי!!
ובסוף בחרנו לנסוע גם לנתניה..

אני כבר הייתי מותשת, אבל כששאלתי את המודעות מה זה ייצור אם ניסע לנתניה, התעוררה בי התרחבות לא הגיונית…
אבל בגלל שאני כבר יודעת שכשאני הולכת עם ה״הגיון״ ולא עם המודעות התוצאות שלי הגיוניות פחות..
נסענו שעה לנתניה…(:

ולהפתעתי, למרות כמות האנשים והחניה המלאה, מצאנו חניה בקלילות, מצאנו את כל מה שביקשנו ומעבר בקלילות, ובעודנו דוחפות בקושי את העגלות שאלתי: מה אפשרי שגבר מסוקס יציע את עזרתו להעמיס ולפרוק את האוטו…
צחקנו בחוסר אמונה
כשאחד כזה ניגש והציע את עזרתו להעמיס
ועוד יותר
כשהגענו לחניה בתל אביב
עצר אחד הרצים, גברי ומסוקס.. והציע לעזור
ובקלילות העלה לנו את כל הארגזים לדירה, ואפילו לא ביקש תשלום…
וכל זה בפחות משעתיים!!

מה אפשרי שיהיה טוב מזה?

מסקנה:
לשאול לפני כל בחירה מה היא תיצור? ולא לשכוח…

איך להפוך את השאלה לדרך חיים של קלילות, התרחבות, כיף, עונג, שמחה ועוד?

מצטרפים אלי כאן,
מתחילים בחמישי מיד אחרי החג
https://sharonahadarhouri.com/links/

The post יום #82 | אתמול שכחתי לשאול מה הבחירה תיצור? appeared first on שרונה הדר חורי.

10 ימים אחרונים
למסע שלעולם לא ייגמר
להיות השאלה שמשנה
כל מצב שהמסקנה יצרה

אתמול
במפגש משפחתי
שהמיינד מזכיר לי כל הזמן
שהקשר בינינו מקרי
ונרקם בקשרי נשואין בלבד..

ישבתי מחייכת לעצמי
על שפעם, חווית הזרות
וחוסר השייכות היתה מנהלת אותי
ועכשיו, רק גורמת לי להיות יותר בכיף עם עצמי ובתודה על הבחירות מרחיבות הלב שלי

לצידי, ישבה ילדה בת 10
שעד היום בקושי החלפנו מילה
והתחילה לשאול שאלות
ולהתעניין בי, בטיול שלי
בשפת השאלה… יותר מכל המבוגרים במשפחתה
ובחוש הומור ובגרות של כפול מגילה
שיתפה אותי בחלומות שלה
ובידיעה שלה
שהיא אחרת
ושככה טוב לה להיות, לא כמו כולם.

יהלום של כנוּת, קבלה עצמית, קבלת האחר, חשיפוּת, כבוד, אמוּן ותודה על מי שהיא..
יהלום בשדה של פחם…
ככה,
טבעי

כיף להכיר אותך,
אמרתי לה
והאור בעיניה זרח
והיא אמרה
ראיתי אותך תמיד.
וכששאלתי
למה עכשיו רק פנית אלי?
ראיתי שעכשיו את גם רואה אותך..

נשארתי בלי מילים.

כבר שנים אני אומרת שכל מה שהילדים שלנו צריכים
זה להשתחרר מאיתנו..
הם כבר הרבה מעבר לנו בעצם היותם..

״מדהים ,כל השיח הביתי השתנה גם בשפת הדיבור של ילדיי, בלי שהם היו בקורס בכלל..״

אם לא למעננו, אז למענם…

מצטרפים אלי כאן,
מתחילים מיד אחרי החג
https://sharonahadarhouri.com/links/

The post יום #81 | 10 ימים אחרונים למסע שלעולם לא ייגמר appeared first on שרונה הדר חורי.